<h1>ספר התרומות שער ג' חלק ד'</h1>
<h2>דף יג:</h2>
והיכא שהחוב דבר מועט והקרקע המגיע לגביית חובו אין בו שעור שתקנו חכמים לבית או לשדה, מה דינו בגבייתו אם אין מוצאין מי שירצה ליקח. ועל זה נראה לי שיכול לומר המלוה ללוה או מכור לי מן הנשאר לך כדי שיגיע לי כשיעור הראוי לי או פרע לי מעותי. והא מלתא חזינן לה מההיא דגרסינן בפרק בית כור דתנן בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל, פחות כל שהוא ינכה, יתר כל שהוא יחזיר, מהו מחזיר לו, מעות, ואם רצה המוכר מחזיר לו קרקע, ומפני מה אמרו מחזיר לו מעות, ליפות כחו של מוכר, ואם שייר בשדה תשעת קבין מחזיר לו קרקע. אלמא שאין למוכר לקבל קרקע אחר שאין נשאר לו שיעור הראוי לו, וכ"ש מלוה שאין לו לקבל קרקע בפרעונו אחר שאין בו שיעור הראוי לו. גם נוכל ללמדו ממה שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות בפ"ק דבבא מציעא [ח' ע"א], והיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא ולא שויה ניהליא אפותיקי, לית ליה לבעל חוב למיגבא מההיא ארעא אלא שיעור זוזיה, ושארא הוי ללוקח, והני מילי בדחזיא ליה אבל לא חזיא ללוקח שקיל להו לדמי מבעל חוב, כדאמרינן [ב"ב י"ג ע"ב] כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותן בדמים. נמצא שהלוקח יש לו חוב מן השבח על הבעל חוב ואינו מסלקו אלא בשיעור הראוי, והא נמי דכותה היא. וכן הסכים עמי בזה הרב ר' משה ב"ר נחמן ז"ל וזאת תשובתו [סימן י"ב] זה דבר פשוט הוא כמו שכתבת שאין ב"ד מזקיקין בעל חוב ליקח בחובו פחות מכשיעור דבר שאין לו לאדם ראוי, וזה אין צריך לפנים, וזהו באמת דעת הרב בהלכותיו כמו שכתבת, ע"כ. ויש לנו לעיין, בעל חוב ששמו לו קרקע של לוה בחובו ונשאר מאותו קרקע אצל לוה פחות מכשיעור, אם יכול הלוה לכוף המלוה שיקחנו ממנו במעותיו. ובזה מצאנו לרב בעל המאור [ב"מ ח' ע"א] שכתב בבעל חוב הטורף מיד לוקח ולא מסיק ביה אלא מקצת ארעא, אי לא חזי ליה ההוא מותר שקיל ליה לדמי דההוא מותר מיניה דבעל חוב. ומדבריו אנו למדין לבעל חוב הנפרע מלוה עצמו שכך הוא דינו שיכול לכופו למלוה שיקחנו במעותיו אחר שאין ראוי לו הנשאר לו.
<h2>דף קג:</h2>
והיכא שהחוב דבר מועט והקרקע המגיע לגביית חובו אין בו שעור שתקנו חכמים לבית או לשדה, מה דינו בגבייתו אם אין מוצאין מי שירצה ליקח. ועל זה נראה לי שיכול לומר המלוה ללוה או מכור לי מן הנשאר לך כדי שיגיע לי כשיעור הראוי לי או פרע לי מעותי. והא מלתא חזינן לה מההיא דגרסינן בפרק בית כור דתנן בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל, פחות כל שהוא ינכה, יתר כל שהוא יחזיר, מהו מחזיר לו, מעות, ואם רצה המוכר מחזיר לו קרקע, ומפני מה אמרו מחזיר לו מעות, ליפות כחו של מוכר, ואם שייר בשדה תשעת קבין מחזיר לו קרקע. אלמא שאין למוכר לקבל קרקע אחר שאין נשאר לו שיעור הראוי לו, וכ"ש מלוה שאין לו לקבל קרקע בפרעונו אחר שאין בו שיעור הראוי לו. גם נוכל ללמדו ממה שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות בפ"ק דבבא מציעא [ח' ע"א], והיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא ולא שויה ניהליא אפותיקי, לית ליה לבעל חוב למיגבא מההיא ארעא אלא שיעור זוזיה, ושארא הוי ללוקח, והני מילי בדחזיא ליה אבל לא חזיא ללוקח שקיל להו לדמי מבעל חוב, כדאמרינן [ב"ב י"ג ע"ב] כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותן בדמים. נמצא שהלוקח יש לו חוב מן השבח על הבעל חוב ואינו מסלקו אלא בשיעור הראוי, והא נמי דכותה היא. וכן הסכים עמי בזה הרב ר' משה ב"ר נחמן ז"ל וזאת תשובתו [סימן י"ב] זה דבר פשוט הוא כמו שכתבת שאין ב"ד מזקיקין בעל חוב ליקח בחובו פחות מכשיעור דבר שאין לו לאדם ראוי, וזה אין צריך לפנים, וזהו באמת דעת הרב בהלכותיו כמו שכתבת, ע"כ. ויש לנו לעיין, בעל חוב ששמו לו קרקע של לוה בחובו ונשאר מאותו קרקע אצל לוה פחות מכשיעור, אם יכול הלוה לכוף המלוה שיקחנו ממנו במעותיו. ובזה מצאנו לרב בעל המאור [ב"מ ח' ע"א] שכתב בבעל חוב הטורף מיד לוקח ולא מסיק ביה אלא מקצת ארעא, אי לא חזי ליה ההוא מותר שקיל ליה לדמי דההוא מותר מיניה דבעל חוב. ומדבריו אנו למדין לבעל חוב הנפרע מלוה עצמו שכך הוא דינו שיכול לכופו למלוה שיקחנו במעותיו אחר שאין ראוי לו הנשאר לו.
